איך להוכיח מבלי לפגוע ומבלי להיפגע

לפעמים אנו נפגשים בתופעה מאוד מכבידה ומעיקה, מנטלית ורגשית, הגורמת לנו הרבה פעמים לייסורי מצפון ולרגשי אשמה, כיון שחשים אנו שאיננו יכולים לפעול נכון בסיטואציה זו או איננו יודעים כיצד לעשות זאת.

הדברים אמורים בזמן מפגש עם מעשי עוולה בתחומים מגוונים, שלהם השפעה דתית תרבותית או חינוכית שאם לא נתיחס להם כהוגן נחטא לאמת. המפגש עם סיטואציה זו היא הרבה פעמים קשה משום שעושה העוולה הוא אדם מכובד מאוד או קשה או פגיע ביותר או, וזה מצוי מאוד, הוא אדם מבוגר ממני, מכובד ממני, אדם שמחויב אני בכבודו ואולי אף במוראו ועל הכל הוא נושא משרה תורנית ומכובדת.
המפגש עם מצב זה הוא לא פשוט והוא גם מורכב. אם אני לא מוכיח את חברי על מעשה עוולה כאילו אני נתפס ברשת המעשה וכאילו יש לי חלק בו.

בנוסף אם לא אוכיח אותו יתכן והוא ימשיך לאורך זמן עם העוולה שבה הוא אזוק, ולה יהיה אנרגיה שלילית ודינמיקה משלה, העלולה להתרחב ולהתפרס על מגוון מצבים ואפשרויות, היא תתגלגל ככדור שלג ותיהפך במשך הזמן למפלצת של ממש.

אי עמידה באחריות ובצפיה של הבוי"ת ממני, דהיינו מצוות תוכחה, יכולה לגרום לי לייסורי מצפון ולרגשי אשמה שעלולים ללוות אותי לתקופה ארוכה ויכולים לעורר בי עצב ודכדוך ובמקרים מסוימים גם לדיכאון. במצב זה הפתגם "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי" הוא מתאים. השאלה היא כיצד לפעול וכיצד להוכיח?
מה הם הדרכים שאם אנו ננקוט בהם נוכל לנסות להביא את עצמנו לידי תוכחה נכונה? איך אפשר להוכיח אדם שהוא קשה ואי לכך עלול לפגוע בנו או לנקום בנו בגלל התוכחה שהוא ישמע? האם גם אליו אנו מחויבים? בכלל, עד לאיזה מצב אם אנו נגיע אליו אנו מחויבים בתוכחה ומאיזה מצב :והלאה פטורים

אנו מתוכחה?

איך אנו יכולים להוכיח מבלי רגשות אשמה ומתוך בטחון עצמי?

על שאלות אלו ומצבים שונים במאמר זה

מצוות תוכחה היא מצווה שקשה ליישמה כיון שבקלות ניתן להיכשל בה הן מצד המוכיח שאינו יודע כיצד להוכיח, ופעמים שלא רק שאינו יודע להוכיח אלא גם מרחיק את החוטא צעד אחורה והן מצד החוטא שאינו מעונין לקבל תוכחה ולפעמים הוא נגרר לכעוס, לבזות ולהתווכח עם המוכיח.

מצוות התוכחה באה בסמוך למצוות אחרות כדי ללמד על אופייה ועל דרך היישום שלה: לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תקום ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'; (ויקרא יט' יז'-יח').
פעמים רואה אתה דבר מגונה בחברך, מדה רעה, תכונה רעה, מעשה רע שעשה לך או לחברך, לא תשנא את אחיך בגין זה, אלא "הוכח תוכיח את עמיתך" - תוכיח אותו בנועם מבלי שתשא עליו חטא לא הוא מצדך ולא אתה מצדו. תוכיח אותו בדרכי נעם (כך השם תוכחה פירושו.
הבדלו ממוסר מתבטא שבמוסר יש דברים קשים ומיגעים את נפש האדם) ותראה לו את טעותו על ידי שתכוון את מעשהו לנכח הדברים והוא יבין מתוכם את טעותו ואולי ישוב אל האמת שממנה נסוג. אם אכן קבל את התוכחה מה טוב, אך אם לא, אל תקם ואל תטר אותו כיון שבכך אתה פוגע בשלמותך האישית בכח האהבה אשר היא חשובה לבנין האישיות שלך.
יתרה מזו מצוה אני עליך "ואהבת לרעך כמוך". כל מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך. כשם שאם היית בסיטואציה זו היית חפץ שלא יקום ויטור מוכיחך אותך אלא גם יאהבך, אף אתה עשה זאת.

עוד קודם שנתווה דרך להוכחה, נקבע שאין לך דבר קרוב אל האדם יותר מאשר האגו שלו. האני שבו תמיד חפץ להביע את עצמו בסיפוק ולחוש את ביטויו. אי לכך הדבר שהכי מרחיק את האדם מן האחר הוא פגיעה בכבודו.
אם חפץ אתה את קרבת חברך, אל תפגע באגו שלו בשום בחינה, לא קוגנטיבית לא פסיכולוגית לא רגשית ולא נפשית. אי לכך בראותך דבר סטייה בחברך, ואפילו דבר קשה כגון דבר ערווה, אל תעמת אותו עם הרע שעשה, באופן כזה שיפגע בו, אלא הלך אתו סחור סחור עד שמצדו יגיע למסקנה הראויה.
אל תאמר בלבבך אם אכן התוכחה היא אמת, למה שאלך סחור סחור אומר את הדברים ביושר. כיון שאם נקטת בדרך זו, גם אם אכן קבל את התוכחה, גרמת לו לקושי נפשי או לפגיעה באגו שלו או לעצבון ודכדוך או לעלבון עמוק שחשוב הוא כמוות חלקי.

לרופא שהיה מוכרח לתת סממן מריר מאוד לחולה והוא לא חס על המטופל ונתן לו אותו בדרך של צמח מר ולא כשהוא כתוש ומעורב בסממנים אחרים המטשטשים את הטעם ומאפשרים למטופל לקבל את הסממן בצורה יותר ידידותית.
הגע עצמך! אתה ומקבל התוכחה מַקְבִּילִים למטפל ומטופל. חברך החולה בדעתו ברגשותיו או במעשיו הוא המטופל ואתה, המוכיח, המטפל. אל לך להכאיב למטופלך. עשה זאת בדרך יותר ידידותית. כל מה ששנוי עליך אל תעש לחברך. בגלל המורכבות שבתוכחה אמר רבי אלעזר בן עזריה "תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" (ערכין טז ע"ב).
הדברים ק"ו. אם התנא הקדוש שדר בדור דעה קבע את דבריו לדורו שהיה יותר רוחני וחפץ בקרבת אלהים, מה נאמר על דורנו? אם מצאת לנכון שחוסר אחריות מצדך להשאיר את חברך מדמם ופצוע מפגעי הזמן ומהיצר הרע השולט בו ומצבו בעיניך הוא בגדר של פקוח נפש, הוכח אותו, אך עשה כל מאמץ מבלי לפגוע בו כדי שלא תשיג את המטרה ההפוכה.
חשוב, כשם שיש אחריות לתוכחה כך יש אחריות לאיכות התוכחה. ניתן דוגמאות מצויות הקשורות ביחסי איש ואשה, הורים וילדים מורה ותלמיד. ככלל רואה אני במערכת הזוגית בית ליטוש מוסרי. אין לך דבר שמטהר את מידותיו של האדם ומזכך את נפשו הבהמית יותר מקשר אמיתי וטהור בין גבר לאישה.
במערכת זוגית מתוקנת אתה לומד להיות מה שאתה מבלי לעוף על עצמך, להכיר את החסרונות והחולשות שלך, למקם את עצמך במקום הנכון, ללמוד מה זה אחריות אמיתית הקשורה במגבלות של זמן ומקום, מה זה אהבה ונתינה ומה זה אחריות לדור השני שלך (ילדים וצאצאי צאצאים) ועוד. טבעי הדבר שבמערכת זוגית טובה וטהורה ישנם חיכוכים לאין ספור, הרגשת קורבָנוּת, אגו, ועוד כמה חברים קרובים.
נניח שאתה שומר מצוות ועליך – כך אתה מרגיש- מוטלת האחריות להתוות את הדרך, ואי לכך אתה עומד על המשמר מחד ונוהג בטבעיות מאידך. עם הזמן אתה רואה כל מיני דברים שהם סוטים ממה שהתווית בהנהגה התורנית של הבית, נניח לבישת בגד שלפי המבט שלך איננו צנוע
די צורכו והוא אולי גם מגרה, וכשאתה מישיר את מבטך עיניך כלות לשינוי וכעס מתעורר בקרבך. אתה רוצה להגיב אך אינך יודע כיצד? בינתיים בעקבות זה ריחוק רגשי קורה ביניכם. ריחוק שמכרסם אט אט ומפורר את מערכת היחסים התקינה.
מחמת שאינך יודע כיצד להגיב ואתה שותק, הכעס הפנימי מתחיל למלא אותך והנה ביום מן הימים אתה מתפרץ ומוציא עליה את זעמך מבלי בקורת וזוכר לה את כלל חסרונותיה מעכשיו ומימים קדמונים ואפשר גם מאז נישואיכם, כל זאת מבלי כל קשר לטריגר שהעלה את קצפך עליה שלא היה קשור לבגד שלבשה.
אתה מרגיש שההתפרצות היא בעצם ללא שום פרופורציה למעשה שהיה רע בעיניך שעליו יצאת עליה, ואתה שואל את עצמך איך הגעתי לכך? מה הביא אותי להתפרץ על דבר שהוא חשוב אך לא קריטי? אכן לשאלה זו יש תשובה אחת והיא קשורה בבלימה שלך.
בלמת את פיך מלהגיב על בגד שאינו מוצא חן בעיניך שלבשה אשתך, כיון שלא ידעת כיצד להגיב משום שלום בית או רצון שלא למתוח את מערכת היחסים ולדרדר אותה למקום לא רצוי וכדומה, בכך בלמת לא רק את פיך אלא גם את רגשותיך וגרמת לריחוק ממנה, ויום ליום התווסף בנפשך וברגשותיך כעס שלא הבעת אותו, בבא הזמן כשהתעורר איזה שהוא ויכוח בינך ובינה יצאת עליה.
בלימת רגשות גורמת לשנאת חינם, במיוחד בין בני זוג או בין שני אוהבים. הסיבה לכך נעוצה מעצם הציפיה. כל אחד מצפה להתנהגות שונה כיון שבמודע שלו הוא מפרש את מערכת היחסים שביניהם כמערכת יחסים סטרילית שלא צריך לעבור בה שום התנגדות של האחד עם השני.
עצם העובדה שהם שנים שהם אחד, תת המודע מפרש את זה כהימנעות מויכוחים והסכמה מוחלטת, שכן כשם שאני האחד האינדיבדואלי אינו בנוי לנתינת אפשרות לדעה מתנגדת בתוכי, כך הזוגיות שלנו שהם בנוסח של שנים שהם אחד, לא צריכה לספוג שתי דעות.
במיוחד הדברים אמורים באחד מבני הזוג שמשקיע רגשית, ובד"כ זו האשה המשקיעה בבן זוג שלה, שהיא חושבת בכיוון זה ובלבה היא אומרת אם אכן הוא אוהב אותי אז הוא צריך לעשות פעולות לשביעות רצוני. מערכת יחסים תקינה אינה צריכה להיבנות על היפר פעולות ורגשות, על ציפיות שמהם אכזבות, היא צריכה להיבנות על נתינה ערכית ואיכותית מכוונת, ולא בהכרח מדודה.
תשתית זוגיות טובה ומלאת הערכה ואהבה קשורה עם הגבלות וגדרים הדדיים שמעוררים אהבה אמיתית ופנימית הנוצרת מעצם שמירת הגדרים שבני הזוג החליטו עליהם. ציפיות גדולות גורמות לאכזבות ואכזבות גורמות לבלימת רגשות ובלימה גוררת שנאת חינם וטינה. אם יש לך מה לאמר אמור.
אל תבלום את פיך ובכך גם את רגשותיך. בצורה מכובדת, בזמן רגוע, אמור לה שבגד זה שלבשת אינו מוצא חן בעיני. הוא יותר מדי צעקני ומעורר תשומת לב של האחר ואפשר גם של אנשים שעליהם מוטל לשמור את העיניים ולא להרהר.
עם עצם ההתלבשות באופן זה, את עלולה להכשיל אחרים, ואני מאחר שאני אוהב אותך ואכפת לי משלמות הזוגיות שלנו אראה בעין טובה אם לא תלבשי בגד זה. אם לנגד עינייך מציאת החן שלך בעיני היא חשובה לפי שהיא עיקר וחשוב בזוגיות יהודית אז את בוודאי תמנעי מללבוש בגד זה.
הוכחה זו היא בעצם אינה פוגעת בפרטנר אלא היא מישירה את המבט הנכון לבעיה שהמוכיח רוצה לפתור אותה. הוא אינו מכריח אותה, הוא גורם לה להבין באופן עצמאי את מה שהיא צריכה והוא גורר אותה להבין מה היא עלולה להפסיד ולשקלל רווח והפסד.

עצם זה שהוא בשעת תוכחה מידע אותה עד כמה חשוב הקשר הזוגי בעיניו זה ערך מוסף לשיקול הדעת שלה. עם עצם התוכחה פרקת מתוכך אפשרות של בלימת רגשות וכל הדברים השליליים שעלולים לגרור אותך אליהם.
מה עליך לעשות אם היא תחליט בכל אופן ללבוש את הבגד שבעיניך אינו צנוע? איך תתייחס לכך? ראשית, לנגד עיניך תביא את כל מכלול הנימוקים לבחירתה של אשתך, שהחשובים הם איך אני אתברג בתוך החברה, עד כמה חשוב בעיניה האסתטיקה, עד כמה חשוב בעיניה להרגיש טוב בעיני עצמה, ועוד.
שקלול המכלול מביא לידי התייחסות אחרת ולימוד זכות. אין זה אומר שתשלים עם הבחירה שלה יכול אתה בהמשך, מפרק זמן אחד למשנהו, לאמר לה שבעיניך הבגד הזה פסול ואתה מצטער על בחירה שלה שהיא כעין יריקה בפניך. עצם המשך התוכחה לא תגרור אותך לשנאת חינם, ועצם ראית המכלול תביא אותך ללימוד זכות ולא למאבקי כח.
מה אכן עליך לעשות בכדי לפתור את הבעיה הכאובה הזו שיש בה מודרניות יתרה ובחירה שגויה? התשובה היא אחת, הידוק הזוגיות והכנסת תוכן פנימי רגשי ורוחני אליה. כשאשה מרגישה שהזוגיות שלה בנויה על תוכן פנימי עם מעטפת חיצונית, היא מוכנה להישאב לכל דרך אפשרית שהבעל חפץ בה.
היא תוותר באופן חד משמעי על דברים שחשובים בעיניה אך אינם אלא כתוספת על הדבר ההכרחי, משום שהתוספת הזו אינה שוות ערך לזוגיות השלמה. היא תבחר באהבה ושלום המחובר לשלמות הבית ותוותר בחפץ לב על משהו שהוא בעצם עלול לפורר רגשות.

ניתן ללמוד ממשה רבינו שאמר את התוכחה לפני מותו ובעצם את זה למד מיעקב אבינו שהוכיח את בניו וברך אותם לפני מותם. הם עשו את זה כדי שלא לפגוע בסביבתם ואמרו את זה בזמן שהשני פתוח לקבל תוכחה על אף שהיא ישירה, ובנוסף לא הוכיחו הלוך וחזור באופן שהשני יקוץ בתוכחה.
הם לא באו מתוך גישה של עליונות הם באו מתוך גישה עניינית, תועלתית, שכל אחד חפץ לאמץ אותה. משה כשאמר את התוכחה לישראל וישראל קבלו אותה, בעיני ה' זה היה דבר בעתו ואי לכך כשראה את ישראל מקבלים את תוכחתו של משה "אמר הקב"ה.
הואיל וקבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן. פתח ואמר: ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם...". וכן אמר שלמה: "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (ילקוט שמעוני רמז תשצו).

כל תוכחה חייבת להסתיים במחמאה, דברי קרבה, הבעת רגשות, הערכה או עם אחד או יותר מדרכים אלו. כששומע המוכח שהמוכיח אכן מעריך ואוהב אותו הוא אכן מקבל את הדברים. הוא מבין שהמוכיח חפץ אך ורק בטובתו.
עצם זה שהוא לא פגע באגו שלו מלמד על אישיות המוכיח, שבעיני המוכח הוא ערך מוסף. האלשיך הקדוש חיזק את התודעה הנו בסימוכין מפסוק במשלי: אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" כשאתה מוכיח אדם אל תאמר לו לץ אתה איך עשית את הדבר הזה –פן ישנאך ולא יקבל את תוכחתך.
הוכח לחכם – אמור לו אתה חכם, אדם איכותי שהשכל מושל על רגשותיך לא מתאים לך הדבר שעשית, אז ויאהבךָּ.

ניתן דוגמא לתוכחה של רב לבן. מתי רצויה ומתי ניתן לוותר עליה. ביום מן הימים קבלתַָ מכתב מהמורה שהבן לא הכין שיעורי בית איך תגיב ? תוכיח אותו בצורה עדינה ובלתי מודגשת. אמור לו שאתה תשמח שלא לקבל מכתבים כאלה מהמורה.
תוכחה מודגשת היא מיותרת. קורה שלילד אין חשק להכין שיעורי בית ביום מן הימים. זה טבעי. והראיה שגם אני כאב לפעמים דלגתי על שיעורי בית. זה לא אסון כל זמן שהדבר לא חזר על עצמו מספר פעמים ובאופן תכוף.
אותו דבר אין להוכיח אם הילד הגיע מאוחר הביתה והאיחור לא היה מוגזם, כך שאפשר להעלים עין. לפעמים החברה, האירוע וכדומה, מצא חן בעיניו יותר מהבית וזה דבר טבעי. זה לא בלתי חריג. עם התוכחה או הכעס אתה מוריד את הבטחון העצמי והערך העצמי של הילד ודבר זה ממש לא לענין.

הדרך הנכונה היא לדבר אותו באופן עקיף אודות האיחור או אי הכנת השיעורים או ההצקה לחבר וכדומה. דרך אחרת, לדבר על הערך של הדברים הללו ואיך הם יתרמו לו ויעצבו את אישיותו. מעצם האופן שבו יִדַעְת אותו מבלי לפגוע ברגשותיו ולא התעמתת אתו באופן חזיתי גרמת לו להבין עד כמה אתה אוהב אותו ורוצה בטובתו ועד כמה אתה רוחש לו כבוד. הוא יקבע בנפשו את היחס שלך כלפיו והדבר יגרור אהבה והתחברות יותר עצומה.

דוגמא אישית היא הבסיס לתוכחה. אינך יכול להוכיח אדם, גם אם הוא בנך, כל זמן שאתה פגום במה שאתה רוצה להוכיח.
יכול הוא לומר לך טול קורה מבין עיניך עליך להיות נקי באופן מניח את הדעת מהדבר השלילי שאתה רוצה להוכיח. הדרך הטובה ביותר להוכיח בצורה עקיפה עם עצם ההבלטה של הטוב המנוגד לרע, במיוחד אם הטוב הזה אתה מצטיין בו.
עם המפגש שלו בטוב שאתה רוצה להנחיל לו הוא חש עד כמה לא רלוונטית ההתנהגות השלילית שלו ועד כמה מכווצת את אישיותו. הוא ידבק את עצמו באופן מודע או תת מודע עם הטוב שאתה הנחלת אותו.

שמור בכבוד המוכח ואל תוכיחו בפני רבים. ";ולא תשא עליו חטא- לא תלבין את פניו ברבים"

(רש"י ויקרא יט, טז). הדברים אמורים בכל אדם גם אם הוא בנך.
אין זה אומר שהוא רכושך ועליך לעשות בו ככל החפץ ברוחך. הוא לא קנינך הוא יציר כפיו של ה' ולו נשמה ורגשות. אם החלטת להוכיח אותו עשה זאת בינך ובינו ולא לפני שאר אחיו.
אל תנהג עמו כשופט במשפט שדה ותמחוק את כבודו. גם על בנך נאמר, כל מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך.