במאמר הזה אנחנו הולכים לדבר על אנשים שיפוטיים, במהלך המאמר אנחנו נלמד:
- האם שיפוטיות היא תכונה חיובי או שלילי
- מה הן חמשת הסיבות העיקריות לשיפוטיות וביקורת יתר
ביקורת עצמית: מפתח לשיפור או מלכודת לדיכאון
ייצורים עילאיים מעשה ידי ה’ ניחנו בכוח בשכל המבדיל בינינו לבין הבהמה ועל ידו ודרכו יש לנו את האפשרויות לנסוק לגבהים או לרדת מטה מטה. בשכל אנו שופטים את עצמינו ואת הסובבים אותנו את ההתפתחות והצמיחה האישית שלנו עם כוח השכל יכולים אנו להשתמש בביקורת בונה על מנת להשיג תוצאות שאנחנו מייחלים להם ומצד שני לשים דגש על הביקורת ולהפוך אותה לשיפוטיות. עודף ביקורת פוגעת ביכולות שלנו להתפתח היא נעשית טורדנית והופכת לגינוי עצמי או להלקאה עצמית ומכאן לדימוי עצמי שלילי המרחק קצר אם זה היה נשאר בתחום האחד ששופט את עצמו זה היה חצי נחמה אלא שלמרבה הצער אנו משתמשים בכלי הזה ליחסים בינאישיים (חבר, משפחה, תלמיד וכו.. ) מצב זה אינו נשאר במרחב הפנימי האינטימי שלנו הוא בדרך כלל גולש לבחוץ ומשפיע על יחסי אנוש על התקשרות הבינאישית על החוויות החברתיות שלנו הביקורת העצמית החיובית היא לוקחת בחשבון איכויותינו ועל כן היא מווסתת ואילו הביקורת השלילית הופכת לשיפוטיות היא מתעלמת מהאיכויות שלנו ומתמקדת בנקודת התורפה שבנו ומתביתת עליהם. היא משדרת לנו שלא מספיק התאמצנו די הצורך להתחבר לטוב שלנו ולכן ראויים אנו לגנאי. אכן נקודות אשמה עצב ואף דיכאון או חרדה הם מנת חלקם האפשרי של השיפוטיים. אנשים שיפוטיים הם בדרך כלל טיפוסיים ריאלים וחלקם גם וקובעים ומרובעים, יש להם נטייה להיות היפר-פרפקציוניסטים וקשיים לפתח לסביבה ולהרחיב את מעגל ההתעניינות שלהם זו שהיא מצפה גוררת את הסקרנות ומחפשת להתקרב לסביבה ולטבע ולאדם עצמו. הסקרנות החיובית זו שבוחנת את האובייקט עצמו ומה שמתחולל בתוכו וכן את הסביבה היא פגומה ביותר בעיני השיפוטיים.
חמשת הסיבות העיקריות לשיפוטיות ולביקורת יתר:
הפחד במודע ושלא במודע להיכשל: בני אדם שעמוק בנפשם מושג הפחד מנהל אותם מפחדים תמיד להיפגע ואי לכך מסתגרים בעצמם ומתגוננים באופן טבעי מפני פגיעה פוטנציאלית מהסביבה. הם אינם מודעים להלך החשיבה השלילית שאימצו לעצמם ולדפוסי החשיבה. עם הזמן הם נהפכים להיות חסרי ביטחון עצמי ומרורים ואת המזמורים האלה משליכים על הסביבה ועל עצמם בביקורת ובשיפוטיות. ולעומת הביקורת השלילית עומדת הביקורת החיובית.
בעיות בילדות: ביקורתיות ושיפוטיות יתר הם נחלת אותם שבמבנה האישיות שלהם שהתפתחה לכיוון כוחניות ובמידת מה גם התנשאות על אחרים והרבה פחד מהלא נודע שמחכה להם במשך החיים. הרבה מהם זכו ״למתנה״ זו בשל חסכים בילדות או טראומות שונות שעברו במיוחד אם יש להם נטייה לפרפקציוניזם. שליטת יתר היא פיצוי על חוסר הביטחון שנמצא עמוק בנפשו של הטיפוס השיפוטי על מנת לא להתמוטט נפשית כליל הוא מחזיק את עצמו במודע או שלא במודע על ידי ניסיון לשליטה בדרך של ביקורת. דרך זו מרגיעה את השיפוטי ונותנת לו שקט.
חינוך נוקשה: ילדים שגדלו בחממה של אם נוקשה שקבעה כללים לצורת החינוך, ההנהגה ומערכת היחסים שלה ופעמים ללא חמלה כגון כשזמן השינה של תינוק הגיע והוא עדיין לא מוכן לשינה מסיבות שונות אלא שהאם אלא שהאם החליטה שעליה לאכוף את ״כיוון החינוך שלה״ כדי שיגדל להיות ילד ממושמע - מסיבות אליטיסטיות או מעיוות חשיבה, ילדים אלו חווים חוסר שליטה מוחלט בחייהם המוקדמים ולכן מפתחים חוסר ביטחון עצמי, בעיקר אם בשלב השני של חייהם מגיל שנתיים ומעלה דפוס זה חזר על עצמו בצורה מוגברת. ילדים אלו מלווים בחייהם בפחד קיומי בסיסי מהלא נודע והוא זה שמנהל אותם ועל מנת להרגיש ביטחון קיומי בסיסי הם מבקרים את עצמם או את אחרים.
עין צרה: חזל למדונו במסכת אבות שהקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. המשנה מתייחסת לא רק לאיבוד החלק הערכי הנצחי של האדם שהוא עולם הבא, אלא העולם העולם הזה ממש. אדן שיש בו קנאה הוא צר עיין כלפי אחרים והוא לא רואה את החלק הטוב שבהם, הוא מתקשה לפרגן להם לעודד ולתמוך בהם והוא מתמקד אך ורק בחסרונות ובצדדים השליליים שבהם(לפי הבנתו ורצונו הפנימי). כפי שלא יהא מאוים, הוא בדרך של ביקורת קשה ונוקבת.
חוסר קבלה עצמית: מי שאינו מקבל את עצמו כמו שהוא או אינו משלים עם עצמו כך שנולד למשפחה כזו במקום כזה או שקיבל חינוך שאינו ראוי או שחיצוניותו אינה יפה בעיניו הוא נהפך במשך הזמן בכוח הדימוי העצמי השלילי שהקנה לעצמו. השנאה העצמית מושלכת גם על האחר ומוצאת את עצמה בכיוון של ביקורת הרסנית ובמיוחד אם אותו אחד לא גדל עם הבסיס הקיומי של אהבה או וחמלה.
מאמר יפה!