מודעות רוחנית ערכית
במאמר זה אני פורשׂ בפניכם את ראשיתה של המודעות הרוחנית, זו שמולידה ערך עצמי אמיתי; וככל שתתבוננו בה תפתחו עוד ועוד את הערך העצמי שלכם.
כותב שורות אלו התאמן בהתבוננות גדולה שהתפרסה והתרחבה ומתוך נסיון יכול לאמר שאכן זה פועל מהר ועוצמתי. הוא נוקב בחדרי הלב פנימה וממלא את נפש האדם בתוכן שמזין את עצמו. אז בואו נתחיל.
ראשיתה של המודעות הרוחנית-ערכית הוא בהתבוננות העמוקה שבמאמר רבי עקיבא במסכת אבות: "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם".
לאדם יש חביבות גדולה מעצם זה שנברא בצלם, זה סימן לערכו הגדול ולאפשרותו להביא את עצמו לידי שלמות המתאימה לו באופן אישי.
החיבה הזו יכולה להיות יתרה (מלשון יתרון) המתווספת על עצם זה שהוא נברא בצלם, ויש לו בפוטנציאל אפשרות להגיע לפיתוח הכושר הרוחני שלו; אם הוא יביא למודעות שלו את הדבר הזה.
מודעות זו תעורר בנפשו פנימה את המסע האישי שלו לכבוש יעדים ולהתקדם מדרגה לדרגה בכל הרבדים ובכל התחומים שהוא חפץ להתקדם. עצם המודעות שהוא נברא בצלם, מתדלקת את עצמה והיא כשלהבת העולה מאליה, כיון שהיא נאחזת במשהו ערכי ורוחני השייך לנצח שהרי מדובר פה בצלם אלקים, צלם שהוא נצחי וקיים, צלם שההתוודעות אליו מעורר את נפש האדם להתקדם בכל התחומים, הן הרוחניים והן המעשיים-קיומיים, ולהביא אותו לידי שלמות וצמיחה רוחנית שלא תפסק ובכך גדול היא אף יותר ממלאכים שנבראו ללא אפשרות של קידום ובמצב של עמידה נצחית כמו שכתוב: "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה" (זכריה ג, ד) – אפשרות להלך ולהתפתח, לצמוח ולעלות, מדרגה לדרגה, בין המלאכים שנבראו במצב של עמידה נצחית ואי אפשר להם להתקדם (ראה תניא פרק... וראה גם את מאמרינו....)
"לך לך" בכל צלם שזכית
כל אדם זוכה לצלם האישי שלו יש שזכו לצלם אלקים עם נקודת פתיחה בעייתית ומצב רוחני ירוד, ויש שזכו לנקודת פתיחה גבוהה עם ערך עצמי גבוה היונק מאזורים רוחניים גבוהים. לשניהם מודעות של צלם אלקים היא נצרכת והיא פועלת.
האחד מרימה אותו ממקום, ממעמד ומצב נפשי נמוך לדרגה נעלית יותר, דרגה אחר דרגה עד אשר מגיע לנקודת שיא בנפש שלו; והשני מרימה אותו מדרגה גבוהה אחת לדרגה גבוהה אחרת מבחינת "ילכו מחיל אל חיל" (...) עד שיראה לו אלקים בציון.
ערך עצמי בלתי מותנה
ההתבוננות בצלם אלקים שבו נברא האדם נוטעת בנפש המתבונן אמונה שיכול הוא להביא את הצלם שבו נברא לידי שכלול ובהירות, ואמונה זו ככל שתהא חזקה, תביא אותו לידי הנעה פנימית שהדלק הרוחני שלה לא נפסק ומתמלא מתוכו, והוא זה אשר יפעיל את תהליך השינוי שלו והמימוש העצמי על כל שלביו. התבוננות עוצמתית בצלם אלקים שבו האדם נברא היא בעצם יוצרת את הערך העצמי הבלתי מותנה.
בהתבוננות עמוקה ומתמידה הערך העצמי שלי יהא כל כך חזק בעיני, שגם אם אצטרך לשנס מותניים ולשלוח מרפקים כדי להדוף את כל אלו שמודדים אותי על פי ההצלחות וההתקדמות שלי, אני אעשה ואצליח. שום דבר לא יביא אותי לרפיון ידים וק"ו ליאוש, לפי שערך העצמי שלי הוא פנימי הוא בעל חשיבות מעצם היותו נברא בצלם אלקים.
בהסתכלות מנקודת מוצא זו, לא רק שלא אבוא לידי יאוש אלא גם שאגיע לידי הישגים וצמיחה, לפי שמה שממלא אותי בתוכן איכותי זה הצלם והצלם הזה לעולם לא יתעמעם ויאבד. בעיני זה האוצר היקר ביותר שלי ואותו במודעות אשמור.
ההתבוננות המעמיקה בצלם אלקים מסתייעת בכח עליון.
כשאדם עשה את שלו ובעבודה עצמית דייק את עצמו, הגדיר את היעד ופעל ממקום נכון, פעל בכלים שניתן לו, יצא למסע עצמי, עזב את 'המקום' שהיה בו והגיע למקום חדש, זוכה לסיוע עליון משמים שמדריך אותו אל כבישת יעדים חדשים או שיפור יעדים שכבש. האדם הפנימי מתמלא עצמה ותושיה וכליותיו כביכול נובעות מעצמן עצה, כדרך שזכה אברהם אבינו ע"ה כאשר הלך הלוך ונסוע הנגבה, שהלך למסעיו הרוחניים וכבש אותם באופן מוחלט.
תוצאת הערך הבלתי מותנה מהתבוננות בצלם
איכות הערך הבלתי מותנה, מהתבוננות בצלם אלקים אשר בו נבראתי, משרה בנפשי פנימה גישה בריאה לחיים מתוך רוגע ושלוה, מבלי מתח מיותר ומבלי תסיסה פנימית, כיון שאין מי שימדוד אותי ויעריך אותי על פי פעולותי. אינני ניזון כלל מכח האחר אני ניזון מכח עצמי, מהמודעות האישית שלי בדבר היותי בן מלך.
גם אם אני פגוע באישיותי-במידות ותכונות לא טובות, אבי בשמים יקבל אותי ויאהב אותי כמו שאני כל זמן שלא הורדתי את עצמי לדיוטא תחתונה מתוך הכרה.
האהבה ההדדית שלי אל ה' ושל ה' אלי, היא ערך מתלווה לערך הבלתי מותנה ואם תרצה אמור שהוא שזור בו.
ההתבוננות בצלם ורגשי נחיתות:
ההתבוננות בצלם אלקים שבו נברא האדם, מרחיקה מאדם "תסביך נחיתות" המקננת בנפשו פנימה ומשתקת אותו מלפעול או להביע את עצמו מילולית ונוכחות אישית, ובנוסף שומרת אותו מלעשות פעולות שעשויות להביא לידי הישגים מרשימים כדי לפצות על רגשי הנחיתות שלו.
המתבונן בצלם, נפשו בריאה, הוא יודע את המקום האישי שלו והוא גם יודע למקם את עצמו.
הוא מכיר בכך שעיקר העבודה האישית שלו הוא לא לטפח את הישות שבו אלא לטפח את החלק האמיתי והנצחי שבו, אי לכך לעולם לא יגיע ל'תסביך נחיתות' שכל כולו ישות, וכל כולו – התפיסות והעמדות - קונספציה שגויה, ואי לכך עתידים הם להתמוטט כבנין של קלפים.
הכר את מקומך
לכל אדם יש שם שנתן לו אלקים, שם שיכוון אותו אל ייעודו. לא כל אדם זוכה להכיר את מקומו ולדעת את הדרך הראויה לו לפי הכיוון שייעד לו הבורא, פעמים הוא מוצא את מקומו בזמן כלשהו בחייו, במוקדם או במאוחר. ופעמים שהולך הוא ומגשש בעולמו של הבוי"ת עד יומו האחרון.
לכל האפשרויות הללו יש סיבות רוחניות שבאות לידי ביטוי בנפשו של האדם פנימה.
חסימה זו היא אינה גזרה שחותמה עמוק בנפש האדם עד כדי שיתוקה, אלא היא חותמת שניתן לטשטש את רישומה במשך הזמן ואף למחוק אותה לגמרי כל זאת אם חפץ האדם בכל לב להתחבר אל המקום הראוי לו.
ההשתוקקות, היגיעה והצער חורתים הם בנפש האדם ומשנים את כיוונה. אם השתוקקת יגעת והצטערת מאוד למצוא את מקומך, חזקה שתמצא אותה, כי כך דרכו של האל שהטביע בברואיו.
שבעים פנים לתורה – שבעים פנים שעל ידם אתה מתחבר לתורה. אם יגעת - מצאת, לא יגעת – לא מצאת, אין משהו ביניים. יגעת ומצאת את עצמך מוכשר בכיוון ובתחום מסוים, החזק בו, אל תרף, כי הוא חייך.
יש ותמצא את עצמך מחובר לתורה הקדושה בתחום לימוד התלמוד, יש בעיון, יש בלימוד בבקיאות, יש בהלכה ויש בהלכה עם תוספת עיון ויש באגדה (מוסר, מחשבה אמונה וכו'), מקרא, דרשות המקרא על כל ענפיו או קבלה.
יגעת ומצאת – תאמין. תמשיך בדרך הזו לאורך ימים, אל תמצא את עצמך מחליף יעדים במהרה כל זמן שלא מִצִיתָ את עצמך ביעד אחד.
כשם ששבעים פנים לתורה יש גם שבעים פנים לחיבור העצמי האימננטי, ללשד החיים. החיבור שאם כיוונת את עצמך אליו בכל דרך שתפנה תשכיל ותצליח.
השאלה היא כיצד עושים את זה?
איך אני מתחבר אל האמת הפנימית שלי, אולי אני שוגה?
האם יש איזה תוכנית מתאר המכוונת את האדם לייעודו?
על כך במאמר הבא: מקם את עצמך.
מַקֵם את עצמך
צרור שאלות, שמסתבר שהן עתיקות יומין מהאלף הראשון של הבריאה, נשאלו ע"י האדם, והם: מי אני? מה אני? מה נכון בשבילי? מה יביא אותי לייעודי? האם אני הולך בדרך הנכונה שמתאימה לי או אני שוגה? איך אדע שהגעתי ליעד הנכון בדרך הנכונה שמתאימה לי או אני שוגה? איך אדע שהגעתי ליעד הנכון אולי אני שוגה ועם שגגתו אמות?
שאלות אלו מנקרות במוח אדם בריא המחשיב את התוכן הפנימי שלו ורואה בו עיקרו של האדם. פעמים ושאלות אלו מיסרות אותו או גורמות שיחקור בצורה אובססיבית אודותם. השאלה היא האם יש מתכון מיוחד להכרת מקומי שיביא אותי לידי המיקום הנכון לי?
"התשובה היא בהחלט, "יגעת ומצאת תאמין. הדרך שתכוון את עצמך כדי לקבל תשובה תיעשה בדרך השלילית, וכשמיצית את התשובות בדרך השלילית תוכל להמשיך ולנסות לפתור אותן בדרך החיובית.
במה דברים אמורים? אם תדע להשיב תשובה מדויקת לשאלה מה לא נכון בשבילי, תוכל להתקדש להשיב מה נכון בשבילי?
שאלות נכונות יקבלו תשובות טובות וקרובות להיות מדויקות. אם השבת לשאלה זו והגעת לשאלה השניה, מיפית דברים שאינך מתאים להם ובכך קידמת עצמך לאפשרות של ברור מדויק יותר.
נניח ששאלת מה לא נכון בשבילי ללמוד, לאיזה תחומים אני לא אתחבר? והשבת למקצועות הריאליים משום שאני הומני מאוד. עם תשובה זו קבלת מיפוי. ניפית מתוך המקצועות את הלימודים בתחום מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, ראית חשבון וחשבונאות וכל המשפחה הזו.
המשך לשאול מה עוד? נניח והשבת תחומים הקשורים לפעולה במעשי ידיים. מיפית בתשובתך זו מקצועות רבים שאולי גם לא חשבת עליהם.
התקדם הלאה ותשאל את עצמך, האם אני אוהב את המקצועות שנותנות שרות? השבת תשובה חיובית נצור אותה בנפשך פנימה. בהמשך תזדקק לה.
המשך בשאלה. לאיזה מקצוע הייתי רוצה להתחבר?
מה שתשיב, תבדוק ותעמת עם כל התשובות שקבלת ותתבונן אם אכן זה מכוון. אם אכן אינו מכוון לאחד מהתשובות ששאלת, הסר ממך את הכיוון הזה משום שזה אכן לא מתאים לך בוודאות. ואם תחפור בנפשך תגיע למסקנה שהסיבה לתשובתך תלויה בהיגררות אחר הכוונה לא נכונה או רצון לחיקוי או דמיון שוא ותעתוע נפש.
המשיך בשאלה. באיזה דבר אני הכי מוצלח או חוויתי הצלחה?
קבלת תשובה והתשובה הזו סותרת את התשובות לשאלות הקודמות, המשך לשאול: האם המקצוע הזה שחוויתי בו הצלחה הוא משהו שאני מחובר אליו בפנימיותי?
אם קבלת תשובה שאתה אוהב את המקצוע שאתה חווית בו הצלחה, זה סימן שהוא אכן מתאים לך, אם הוא אינו סותר לשתי תשובות על שתי שאלות מתוך החקירה שערכך לעצמך.
יש לך עדיין ספקות, אל תהסס התיעץ עם איש מקצוע וקבל החלטה.
"עשה לך רב" – רב במקרה שלנו הוא איש מקצועי שלו רקורד קודם.
איזהו חכם
חז"ל דרשו "איזהו חכם המכיר את מקומו". בדבריהם התכוונו הן מקומו הפיסי הן מקומו המוסרי והן איכות הידע בהכרת המקום והמיקום.
המכיר את מקומו והממקם את עצמו במקום הראוי לו דומה "כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". דוד המלך בשירו זה לא אמר כעץ נטוע אלא כעץ שתול, לפי שיש הבדל גדול בין נטיעה לבין שתילה. הנטיעה זה צמח שננטע אחר שגדל די צרכו במקום אחר וננטע היכן שננטע.
עץ זה גם אם הוא ננטע במקום הנכון שלי, יתכן והוא יצליח, יתן פירות טובים ואיכותיים, אלא שלא כמו עץ שתול שננטע כאשר היה יחור קטן או שהתפתח בצורה טבעית מתוך עץ אחר. אותו שתיל כשיגדל, עוצמתו תהא יותר חזקה, איכותו יותר גבוהה, פירותיו יותר רבים ומתוקים ועליו פחות ינשרו, במיוחד אם שתול הוא על פלגי מים.
אדם שהכיר את מקומו בצורה נכונה ובתחילת דרכו, ובנוסף מיקם את עצמו במקום אשר מתאים למציאותו, זכה למתת ה', מה שאין רוב בני אדם זוכים לו. פריו יהא מתוק. הוא יתפתח בבטחון עצמי ובזרימה של חיים בכל העשיה המבורכת שלו, כל זמן שילך בדרך אמת ומוסרית.
הוא לא רק יצליח במובן המעשי של החיים אלא בערכים ובמוסריות אם נפשו תהא חושקת בהם. מידותיו ותכונותיו יהיו יותר מאוזנים בהשוואה לאחרים והוא יהא שמח בחלקו ולא ירצה את שולחנם של אחרים.
בני אדם כמותו הם אוהבים עשיה לא משום שחפצים בהצלחה וניקור עיניהם של אחרים אלא בשביל העשיה עצמה ומתוך כך באים לאהבת יושר ולהסתר עקמומיות שבלב. הוא לא ידבר אחד בפה ואחד בלב אלא קרוב לודאי שידבוק יותר בישרות לב.
הוא לא יתעסק בשום דבר שהוא אינו מבין ואין לו התאמה והתכוונות. הוא יתעסק רק בדברים שמכוונים לידע שלו ומתאימים לדרך החשיבה שלו.
טיפוסים אלו יש להם ארך אפים לחכמה, והם מבינים שכדי להתמחות בדבר יש צורך לעמול ולהתיגע ולכן הם סבלנים בלימודם וצנועים בהליכותיהם.
המכיר את מקומו וממקם את עצמו נכון, זוכה להיות זהיר ומתון, מחושב ומאופק, אינו מחפש פרויקטים מעל כוחו, ואין לו חפץ בישות מנופחת, ועל הכל הוא רואה את הנולד.
מי שפיתח חוש טוב ומעולה בהכרת מקומו ומיקומו נגרר ממילא לראית הנולד, כלומר לאיפוק וריסון לפני העשיה, בעת העשיה ובגמר העשיה.
זהירותם תהיה נכרת בדיבורם. הם ימנעו מלומר דברים בבטחון, אלא יהיו זהירים. בפיהם ימצא ספקנות כלשהיא, ספקנות בריאה שלא באה מתוך כרסום אלא מתוך הכרת אמת. בפיהם יִמָצְאוּ המשפטים איני יודע, אני חושב, אני סבור, נראה לי, יתכן, אפשר, כמדומני, ועוד מילים כהנה. בספקנות זו יקיימו "סוף מעשה במחשבה תחילה".
ענוותנותם גוררת אותם ללמוד מכל אדם, כדברי חז"ל "איזהו חכם הלומד מכל אדם".
אדם חכם מכיר את ערך האחר מבלי לחשוש שערכו יכסה על אישיותו ואי לכך יהא מוכן ללמוד הימנו ולכוון את עצמו לידע והכישרון של האחר. חכם זה יצמצם את תחום הדמיון וידע לברור את האוכל מתוך הפסולת. המכיר את מקומו שלם עם האוביקט שבחר הוא או בחרו לו, ואי לכך מתמסר הוא אליו.
בעצם, כל השרטוט האפשרי של האישיות הזו מובעת בדברי חז"ל:
א. "איזהו חכם המכיר את מקומו" – מקומו במובן הרחב והמדויק, ובנוסף גם במובן הפנימי.
ב. "איזהו חכם הרואה את הנולד" – ראיה שנגררת מעצם הכרת המקום.
ג. "איזהו חכם הלומד מכל אדם".
בפירוש הפתגמים הללו יש עומק גדול בפנימיות התורה ואין המקום להרחיב.
אנו נסתפק רק ברובד החיצוני הנושק לפנימי.
קשיבות רגשית מהנה
מה אנחנו הולכים ללמוד במאמר זה?
אורח חיים איכותי, לא שיפוטי, המאפשר לחוות את ההווה מבלי לנבור בעבר וללא חששות מהעתיד. אנו נתמקד על תחילת היום, כיון שלו חשיבות גדולה להיגיינה של הנפש ולויטליות של הגוף. כשמתחילים את היום ברוגע ורוגע זה הוא בעצם איכותי ובונה, כל היום הולך יותר חלק.
כשאנו חווים את ההווה ברוך, אנו " מכניעים" את הקשיים הבאים בצורת לחצים, נשלטים או שלא נשלטים.
כאשר אנו מתחילים את היום בחוויות טובות ומהנות ממוקדות בהווה ואנו יוצקים לו את האופי והתוכן הנכון לו, אנו מרוממים את נפשנו גם במצבי לחץ קשים וגם אלו שכמעט אינם נשלטים. בידינו לעצור את ההתפתחות המפלצתית של הלחץ. ולעדן אותו.
כשאנו שמים לב לפעולות הנדושות והיומיומיות ומתמקדים בתוכן הפנימי שאנו יכולים ליצוק לו אנו דוחים התנהגויות אוטומטיות או שגרתיות ואנו נוכחים בחיינו את עצמנו מבלי לשפוט או לדחות את הרגע.
פשוט אנו חיים חיים מלאים ונהנים גם מהפעולות הנדושות.
איך מתחילים את היום בחוויה מהנה, ממוקדת בהווה, בלתי שיפוטית, רכה ומענגת?
הנה לכם תוכנית פעולה שאינה קשה לביצוע וכבר בפעם הראשונה יכולים אתם להגיע לתוצאות חלקיות, וכשתרגילו את עצמכם בה תתרגלו קשיבות בהווה והנאה מהרגע.
ההתחלה היא עם הקימה
הקימה חייבת להיות מלאת הודיה על הנפש שהושבה לי.
כאשר עם קימה אני אומר בקול מרגש, מלבב, ובפאתוס "מודה אני לפניך, מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי, בחמלה רבה אמונתך", מובטח לי יום רך ומלא הפתעות.
יום רך, יחסי ליום קודם או לתקופה קשה שבה הייתי, ואולי אני נמצא בה. יום מלא הפתעות שתבאנה לחיי בצורת תשוקה, תשוקה לשנות את חיי.
עם צאתי ליטול ידים כדי להסיר את הרוח הרעה שנאחזה בידי מתוך פעולה מכוונת וממוקדת חש אני איך שאני מתמלא באנרגיה חדשה. כשארחץ את פני במים צוננים תוך התמקדות והקשבה בהווה ללא הסח הדעת מפעולת הרחיצה ותוך כדי השמעת השמעת הנאה והרווחה – פותח אני את עצמי לקלוט רגיעה והנאה.
גם הניגוב בצורה מלטפת ומהנה מוסיפה ומשלימה את הפסיפס.
הקשיבות ורצון ליהנות ולטעום טעם של עונג והנאה במידה כזו או אחרת מתאפשרת גם בפעולות טריויליות, פשוטות ומשעממות, הכל זה תלוי ברצון שלי.
ניקח לדוגמא יציאה לשרותים מיד אחר רחיצת הפנים.
פעולה זו היא מאוד פשוטה וטבעית ואנו לא שמים לב להנאה שהיא יכולה להפיק.
כשאנו מתמקדים בהתרוקנות חשים אנו עד כמה דבר זה מהנה אותנו, במיוחד אם אנו אנשי רוח המביטים לאיכות של החיים ומכוונים את דעתנו לרף הרוחני, דהיינו היטהרות מהשלילה שהמותרות מעוררות בנו ומרוח הטומאה שנמצא עם הישארותם.
אם אנו לאחר פעולה זו ניגשים להכין לעצמינו קפה או תה מעורר אנו יכולים גם בפעולה זו לצאת נשכרים אם נחבר אותה לתוכן הפנימי שבה ולא נשתה את הקפה כמצוות אנשים מלומדה. עלינו להעמיק במחשבתנו אודות הרווח הגדול וההנאה משתית הקפה, ערנות ומרץ.
עצם הכנת הקפה ושתיתו אמור להיות טקס בפני עצמו. שתית הקפה צריכה להיות מלווה עם חוש הריח, חוש הטעם, חוש המישוש וחוש הראות.
עם מזיגתו של המים ועירובו עם הקפה, הארומה וההבל היוצא ממנו אמור לרגש אותנו ולחבר אותנו עם חוש הריח ועם חוש הראות.
עם השתיה וההתפעלות המלווה התרגשות כשאנו נאמר: "כמה זה טעים" "כמה זה מעורר וממריץ" וכו' אנו חשים הנאה מעצם השתיה ומחוברים בחוש המישוש עם חוש גבוה ממנו.
כשאנו פותחים את היום בקשיבות כה גבוהה המחברת אותנו עם עצמנו ואנו חווים חיים מלאים, כל היום נגזר מזה ויוצר זרימה של חיים.
הצעד הבא: הצעד הבא להמשך יום רגוע מהנה וחוויתי הוא אמירת ברכות השחר וקריאת שמע (פרשה ראשונה).
מה זה ברכות השחר?
הן ברכות הודאה על הטוב שהנחיל ה' לנו ומאפשר לנו חיים חדשים מלאי צמיחה אישית ואנרגיה, ולהם השפעה על חיי הנצח שלנו כאשר אנו הולכים בדרכים ישרות ומעדנים את מידותינו תכונותינו ובכך משפיעים על אישיותנו.
עידון המידות-התכונות, הן נשארות לנצח אתנו, פה בעולם הזה ולאחר היפרדות הנפש מהגוף. אין שום אפשרות להיכנס לעולם שכולו טוב ומעודן מבלי ההתפתחות האישית המרוממת הזו.
לאמר תודה זו פעולה בסיסית. כשם שכאשר אני מקבל מתנה או עזרה מכלשהו אני אומר תודה ומבין מדוע יש לי צורך לאמר תודה, כך כאשר אני מקבל את נשמתי חזרה, אחר הפרדה מן הגוף, אני צריך לאמר תודה וכמובן למי שנתנה.
אין בדברים אלו שום קשר לדת אלא לחוויה קוגניטיבית טהורה הקשורה באמונת אל אחד יחיד ומיוחד.
גם אם אתה אינך שומר מצוות אמירת תודה היא בסיסית ואתה יכול להתחבר אליה כאשר אתה אומר את ברכות השחר ואח"כ פורס ידך על עיניך ואומר את הפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" שהוא עיקר ההכרזה של כל יהודי באמונה.
נפתח את ברכות השחר בברכת "אלקי נשמה שנתתי בי טהורה היא". בברכה זו אנו מכריזים שהנשמה שנתן לנו הקב"ה היא חלק אלוק ממעל. היא קשורה בבורא והיא השתלשלה ממנו; "אתה בראתה, אתה יצרתה ואתה נפחתה בי".
בהמשך אנו מכריזים שנשמה זו היא ניתנת לפקדון יום יומי וגם אחר המוות. "אתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא". בהכרזה זו אנו מאמינים שיש בנו את מידת הנצח, נצחיות. חיינו הם רק מעבר למקום הרבה יותר גבוה ואצילי ממה שאנו נמצאים בו. היות שכן יש עלינו גם חובה לשמור את עצמנו מרדת שחת ומתאוות מיותרות הגוררות את האדם לידי יצריות מיותרת, שוחקת וגם ממכרת, עד כדי שכל הפעולות ייעשו לאחר מכן מבלי שום הנאה אלא מתוך הרגל מוטבע בנפש.
עם ההכרזה שאנו יצירי כפיו של הבורא ולנו יש המשכיות ונצחיות אנו לוקחים אחריות על חיינו ומעדנים את עצמנו ובונים את אישיותנו. מבלי מודעות חזקה של "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", לא יתכן שום כח מניע לשנות את הניתן לשינוי.
בהמשך אנו אומרים "כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו'". כשאנו מכירים באיכות עצמנו בחביבות נפשנו ושאנו בסה"כ עראיים ובידינו גורלנו להיטיב עם עצמנו הטבה נצחית, אז פורצת בנפשנו פנימה הכרזת הודיה ובעלות של ה' עלינו.
כמובן שהתבוננות פנימית זו אין לה שום שיג ושיח עם אנשים שאינם מאמינים בה', המחולל והיוצר, המשגיח והמרומם.
עליהם, ראשית אני מצטער כיון שבכך מאבדים את כל העצמיות שלהם. שנית אני מאחל להם שלא יסתירו את כח האמונה שבהם וזאת מפאת שכל אחד יש בו אמונה בה' אלא שפעמים רבות בגלל חטאותיו, דעותיו ויצריו האמונה מוסתרת. עליהם לחפש בנפשם פנימה את כח האמונה שנמצא מוסתר בנפשם פנימה ולעורר אותו.
נגענו רק בברכה אחת שהקשיבות והאנרגטיות שבה הוא גדול.
יש בידינו, אם חפצים אנו בכך, להמשיך ולהתבונן בכל ברכה וברכה.
הדברים נאמרו גם למי שאינו לעת עתה שומר מצוות אלא שיש בו אמונה.
התבוננות שכזו הנאמרת בפאתוס בערגה ובבטחון אין ספק שהוא מרגיע, ובנוסף הוא גם מעודד ומשנה הליכים נפשיים הגורמים למתח לחץ וכל החברים הקשורים בהם.